1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) מיום 21.12.06. מדובר בהחלטה במסגרתה נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה (הנתבעת בבית משפט קמא) לחייב את המבקשת (התובעת בבית משפט קמא) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה במידה ותדחה התביעה. בהסכמת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור.
2. המבקשת, תושבת אזור, הגישה נגד המשיבה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. בכתב התביעה טענה המבקשת כי ביום 4.7.02 (עת הייתה בת 15) היא נפגעה מירי שנורה, ללא סיבה וללא התראה, לעבר כלי הרכב שבו נסעה. כתוצאה מהירי נגרמה לה פגיעה במפרק יד ימין. המשיבה הגישה כתב הגנה, במסגרתו הכחישה באופן גורף את כל האמור בכתב התביעה. כן הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת עד למועד שיקבע. המבקשת הגישה תגובתה לבקשה, והמשיבה הגישה תשובה לתגובה. ביום 21.12.06 החליט בית משפט קמא להיעתר לבקשה ולחייב את המבקשת בהפקדת ערובה בסכום של 30,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה במידה ותדחה התביעה. בית משפט קמא הורה כי אם לא תופקד הערובה עד למועד שנקבע בהחלטתו, תדחה התביעה. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו והגישה את הבקשה שלפניי.
3. לטענת המבקשת, ככלל, יש להימנע מהערמת מכשולים על תובע המבקש כי עניינו יתברר בבית המשפט. משכך, על הפקדת ערובה כתנאי לבירור התביעה יש להורות רק במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי קיים צורך ממשי בכך. בנוסף, הכלל הוא שחסרון כיס של בעל דין, אינו מהווה כשלעצמו סיבה מספקת להפקדת ערובה. אשר למקרה הנוכחי, מדובר בתובעת שהיא נערה בת 17, מחוסרת אמצעים, שכתוצאה מהירי נגרמה לה נכות בשיעור של 30% (על פי חוות דעת מומחה מטעם המבקשת), כך שכל ערובה שתוטל עליה תכביד עליה ביותר ועלולה לחסום אותה מניהול תביעתה. אשר לסיכויי התביעה, לטענת המבקשת הם גבוהים, וזאת במיוחד לאור העובדה שהמשיבה לא הציגה גרסה משלה, אלא נקטה בדרך של הכחשה גורפת. המבקשת תוקפת גם את ההנחה לפיה בהעדר ערובה לא תוכל המשיבה, במידה ותדחה התביעה, לגבות את ההוצאות שיפסקו לטובתה. לטענתה, במידה ולא תשלם את החוב ניתן יהיה למנוע ממנה להיכנס ולצאת מתחום ישראל, דבר המהווה אמצעי לחץ שיגרום לתשלום החוב.
4. לטענת המשיבה, אין מקום להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. אשר לעצם החיוב בהפקדת ערובה טוענת המשיבה, כי הטלתה במקרה הנוכחי עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), ועם הפסיקה שהחילה תקנה זו על מקרים דומים. המבקשת היא תושבת אזור, ומכאן שבמידה ותדחה התביעה לא ניתן יהיה להיפרע ממנה ולגבות את הוצאות המשפט באמצעות ההוצאה לפועל. בנוסף, הנתבעת לא הצביעה על קיומם של נכסים כלשהם בישראל באמצעותם ניתן יהיה להיפרע מהמבקשת במידה ותדחה התביעה. לטענת המשיבה גם סיכויי התביעה נמוכים, וזאת לאור העובדה שביומנים המבצעיים שלה לא מופיעה התייחסות כלשהי לירי שבוצע על ידי כוחות צה"ל בגזרה הרלוונטית (מה גם שמדובר באזור רווי בפעילות פח"ע כך שיתכן שהמבקשת נפגעה מירי של גורם פח"ע), וכן נוכח העובדה שהקליע שממנו נפגעה המבקשת אינו בנמצא, כך שלא ניתן לערוך לו בדיקה בליסטית שתגלה את מקורו. לטענתה, מנגד, המבקשת לא הציגה ראיות לתמיכה בטענתה להעדר יכולת להפקיד ערובה, ואף הצליחה לשאת בתשלומים אחרים דוגמת אגרת בית המשפט ותשלום עבור חוות דעת מומחה. אשר לשיעור הערבות, לטענת המשיבה, סכום הערבות צריך להיות בשיעור שישקף את הוצאותיה הצפויות באופן ריאלי.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ככל שדברים אמורים בעצם ההחלטה בדבר הפקדת הערובה, אך להתקבל לעניין הפחתת סכום הערובה.
6. נוכח העובדה כי הבקשה עוסקת בתקנה 519(א), יובא להלן נוסח התקנה:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
על פי פסיקת בית המשפט העליון, תקנה זו מסמיכה את בית המשפט הדן בתובענה לצוות על תובע ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, וזאת חרף הפגיעה הגלומה בכך בזכות הגישה לערכאות, שהיא בגדר זכות יסוד. התכלית העומדת בבסיס התקנה היא מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע כך שאם תדחה התביעה נגדו לא יצא בחסרון כיס, וזאת, בעיקר כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים. לצורך ההחלטה האם לחייב את התובע בהפקדת ערובה, ובאיזה שיעור, יש לאזן תכלית זו אל מול זכות הגישה לערכאות. מעבר לעקרונות הכלליים הנ"ל, נתגבשו בפסיקה כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם יעשה שימוש בתקנה. בין סוגי מקרים אלו הכירה הפסיקה גם במקרה שבו מדובר בתובע המתגורר מחוץ לישראל, ואין לו נכסים בישראל באמצעותם ניתן יהיה להיפרע ממנו במידה ותדחה התביעה. פסיקה זו הוחלה לאחר מכן גם על תושבי אזור, הנחשבים לעניין זה כמי שמתגוררים בחו"ל. בנוסף, פסיקה זו הוחלה גם במקרים בהם הנתבעת היא המדינה. עם זאת, מנגד, הכלל הוא כי לא תחסם גישת תובע לערכאות מחמת עוניו בלבד, ובנוסף רשאי בית המשפט לשקול גם שיקולים רלוונטיים נוספים, ביניהם העובדה שלאור עקרון פיזור הנזק, הפגיעה בקניין הציבור במקרים שבהם תדחה התביעה נגד המדינה ולא ישולמו הוצאות משפט היא פחותה מהפגיעה שתגרם לנתבע שהוא אדם פרטי בנסיבות דומות (לסיכום גישת הפסיקה לעניין תחולת התקנה במקרים של תובע שהוא תושב אזור ר' רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ז"ל, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן - פסק דין באסל)).
בנסיבות המקרה הנוכחי החליט בית משפט קמא, לאחר ששקל את טענות הצדדים ועיין בפסיקה בנושא, להיענות לבקשה ולהורות למבקשת להפקיד ערבות. לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו לעניין זה. המבקשת היא תושבת אזור, ואין מחלוקת כי לא ניתן לגבות חובות באזור באמצעות ההוצאה לפעול. משכך, במידה ותדחה התובענה, לא תהיה למשיבה דרך אפקטיבית לגבות את הוצאות המשפט שיפסקו לטובתה. זאת ועוד, המבקשת לא הביאה ראיות אובייקטיביות כלשהן לתמיכה בטענתה בדבר חוסר יכולת להפקיד ערובה. אשר לסיכויי התביעה, מהחומר שהוצג לי על ידי הצדדים, קיים לכאורה סיכויי סביר שבסופו של יום תידחה התביעה והמבקשת תחויב בתשלום הוצאות למשיבה. הנטל להוכיח את התביעה, ובכלל זה את העובדה שהמבקשת נפגעה כתוצאה מפעולות המשיבה, מוטל על המבקשת. המבקשת לא פירטה בבקשתה אילו ראיות מצויות בידיה להוכחת התביעה, ומנגד המשיבה ציינה כי על פי רישומיה לא בוצע ירי של כוחות הצבא במקום ובזמן שבו טוענת המבקשת כי נפגעה. אמנם בכך אין כדי לומר כי בסופו של יום, לאחר שמיעת העדויות בתיק, שעשויות לכלול עדויות התומכות בגרסת המבקשת, תדחה התביעה. ואולם, די בכך כדי לקבוע כי לכאורה קיים סיכוי כי התביעה תדחה, והמבקשת תחויב בתשלום הוצאות.
אשר לסכום הערבות, בפסק דין באסל שהוזכר לעיל, אשר גם בו דובר בתובעים תושבי אזור שהגישו תביעת נזיקין נגד המדינה, חויבו התובעים להפקיד ערבות בסך של 9,000 ש"ח. כב' השופט גרוניס הפנה, לעניין שיעור הערובה הראוי, לפסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק ברע"א 510/97 עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.4.97). באותו עניין חויב כל תובע בהפקדת ערבות בסך של 7,500 ש"ח, וכן נקבע, בהסכמת המדינה, כי סכום זה ישמש כמודל גם בתיקים אחרים מסוגו. אמנם, לבית המשפט הדן בתיק, כאשר הוא עושה שימוש בתקנה 519(א) לתקנות, מסור שיקול הדעת כיצד להפעילה, ובכלל זה לקבוע את סכום הערבות, בהתאם לנסיבות העניין (ר' למשל רע"א 4743/07 עזבון ויורשי המנוח נזיה עאדל דרווזה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.7.07), שם אישר כב' השופט גרוניס, בין השאר נוכח חלוף הזמן מאז פסק הדין בענין באסל, את החלטת בית המשפט המחוזי לחייב את התובע בהפקדת ערבות בסכום של 20,000 ש"ח, אם כי קבע כי מדובר בערבות שהיא על הצד הגבוה. לעניין המקרה הנוכחי, לא שוכנעתי כי נסיבותיו שונות מנסיבות המקרה שהוזכר לעיל.
7. נוכח האמור לעיל, הבקשה מתקבלת במובן זה שסכום הערבות שהוטל על המבקשת יופחת לסכום של 15,000 ש"ח.
8. המבקשת תפקיד את הערובה תוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן תדחה תביעתה.
9. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בבקשה זו. העירבון יוחזר למבקשת.
10. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.
ניתן היום, ט"ז באלול תשס"ז (30 באוגוסט 2007), בהעדר הצדדים.